הודעה להורים אחרי אירוע בחצר

• 1.טלפון להורה של הילד לפני כל הודעה קבוצתית.
• 2.בהודעה אין שם, אין תיאור הפצע, ואין «הכול בסדר» לפני שמישהו ראה.
• 3.אין שמות של ילדים אחרים שהיו ליד, גם אם הם בכו.
• 4.השעה והמקום נרשמים ביומן האחות, לא בקבוצה.
• 5.הילד לא חוזר לשיעור כדי להראות שהיום נמשך, אם ההורה בדרך.

ההורה שכתב בקבוצה «מי דחף» קיבל שיחה מהמנהלת, לא מחיקה בלי הסבר. נאמר לו שהבירור לא מתנהל מול ארבעים איש, ושאם יש לו עדות הוא מוסר אותה למנהלת. לא הייתה לו עדות. הייתה לו שאלה. השאלה נענתה: לא נמצא דחיפה. הוא לא אהב את התשובה. הוא לא קיבל את רשימת הילדים שעמדו ליד.

האחות הוסיפה ליומן שורה על מה שלא עושים: לא שמים פלסטר ושולחים לשיעור כדי שההורה יגלה מהילד. יובל חיכה לה עד שהאמא הגיעה. עשרים וחמש הדקות האלה עלו שיעור חשבון. השיעור הושלם למחרת. החתך לא היה החלטה של מערכת השעות.

בסוף השבוע המזכירה מצאה את הטיוטה המחוקה עדיין פתוחה בטלפון, לא נשלחה. היא מחקה אותה מהמכשיר. הטיוטה המודפסת בחדר שלה נשארה, בלי השם, עם קו על המקום שבו היה שם. מי שמכסה בחדר רואה מה כמעט יצא. זה לימוד פנימי, לא חומר להורים.

האחות כתבה: עשר ושבע־עשרה, נפילה מספסל, חתך מעל גבה ימין, הכרה מלאה, שיחה עם האם בעשר עשרים ושתיים, האם הגיעה בעשר ארבעים וחמש, יצאו יחד לבדיקה מחוץ לבית הספר. לא הייתה שם אבחנה. לא היה שם «שטחי» או «עמוק». את זה אומר מי שבודק אותו אחר כך.

למחרת יובל הגיע עם תפרים. המורה לא ביקשה מהכיתה «לספר מה קרה». היא הושיבה אותו במקום הרגיל. הורה אחד כתב בקבוצה בלילה «מי דחף אותו». המנהלת מחקה את ההודעה וכתבה שהבירור לא מתנהל בקבוצה. בירור, אם יש, הוא שיחה עם הילדים שהיו שם ועם התורנית, לא משפט פומבי.

הדף שהמזכירות שומרת מאז הוא קצר: קודם טלפון להורה, אחר כך משפט אחד לקבוצה בלי שם, ויומן אצל האחות עם שעה. הטיוטה עם השם נשארה דוגמה למה שלא נשלח, מודפסת בצד הפנימי של לוח המודעות בחדר המזכירה, לא בקבוצה.