שני שמות

נועה חשבה שמרגע השלולית הרשימה רק מתקצרת. שני שמות, ואז אחד, ואז תשלום. מה שקרה הפוך בחלק הדרך. עד יום חמישי היו לה שני שמות מהחיים, לא מאיסוף. אחרי הדלת היו לה שוב שניים, אבל רק אחד מהם היה שם בבוקר.

השם של האחות נכנס לרשימה הרבה לפני שהמכונה הפסיקה. נועה ראתה אותה עובדת, שמעה אותה, הוציאה ממנה כביסה. השם של האמא נכנס מאותה סיבה, בית שגדלה בו. ביום שהתוף עמד, שני אלה כבר היו השמות שהיא מסוגלת לומר. את השאר היא לא זוכרת, כי לא חיה לידם.

במגירה יש עלון מחודש שעבר, עם מספר טלפון ומכונה בתמונה. נועה לא פותחת אותו ביום שלישי, וגם לא ביום חמישי. העלון דיבר אליה כשלא חיפשה מכונה. עכשיו, כשהיא מחפשת, היא לא חוזרת אליו. היא שואלת את השכנה איך נשמע התוף, ובערב בודקת בעצמה אם מכונה שקטה באמת שקטה אחרי שש שנים.

שלושה דברים מזיזים את הדף: מה שנועה כבר ראתה אצל האחות, המשפט בדלת, והבדיקה שלה בערב. העלון לא מזיז שורה. מי שדיבר אליה כשלא הייתה בשוק נשאר במגירה ברגע שהיא כן בשוק.

השם שנכנס ביום חמישי לא היה חלש יותר כי איחר. הוא פשוט לא היה בחדר כשהשלולית קרתה. מרגע שהוא על הדף, השם של האחות כבר לא לבד, והמחיקה שנועה תכננה לא קורית. שתי השורות נשארות עד שבת.

ביום שישי בלילה נועה אומרת לאחות: «אני קונה את שלך.» השם שחי אצלה ארבע שנים הוא זה שהיא יוצאת איתו מהבית. השם של השכנה על הדף, והוא לא זה שהיא מתכוונת לשלם עליו. מי שנמצא בשמות של היום הראשון מגיע איתה עד הדלת של החנות. מי שנכנס אחר כך עוד צריך רגע שבו היא עומדת מולו.

היא לא משלמת ביום שישי מהטלפון, אף על פי שהמכונה של האחות רשומה שם ואפשר לסגור. היא רוצה לשמוע תוף לפני כסף. ההחלטה נשארת פתוחה עד החדר. מי שדיבר אליה רק כשלא חיפשה, בעלון, פספס את יום שלישי. מי שלא נמצא בחדר בשבת פספס את הרגע שבו היא עוד מחליפה.

התשלום לא סוגר את העניין. בשבוע הראשון נועה עומדת ליד כל סבב. היא בודקת אם מה ששמעה בחנות נשאר בבית, ואם חוזרת שלולית. אין שלולית. התוף שקט כמו שאמרו לה. רק אחרי ארבעה סבבים היא אומרת לאחות, בלי שנשאלה: לא של אמא. את זו.

מי שעמד איתה בשבת לא הכיר את שתי השורות של יום שלישי. הוא ידע דבר אחד: זו שמסתובבת כאן, וזו שמגיעה בעוד שבועיים. זה הספיק, כי נועה באה מוכנה להחליף אם תשמע. עלון על הדלפק, עם המכונה מהמגירה, היא לא לוקחת. בחדר היא קונה אוזן, לא נייר.

זו לא אותה נאמנות כמו של יוסי, אחיה. יוסי מחליף מכונה כל כמה שנים וקונה שוב את מה שכבר עמד אצלו. הוא לא מספר עליה. הוא לא בודק. כשהיא נגמרת הוא חוזר לאותו שם כי כך עשה בפעם הקודמת, והמבחר מעייף אותו. על הדף שלו אין שורות. יש הרגל.

חודש אחרי השבת גם המכונה של יוסי עומדת. הוא מתכוון לקנות את אותה אחת, כמו תמיד. נועה אומרת לו את המשפט שכבר אמרה לאחות, ואומרת לו לעמוד ליד התוף לפני שישלם. בחנות הוא שומע. הוא לא קונה את מה שעמד אצלו. הוא קונה את מה שנועה חיה איתו שבוע.

יוסי לא עזב כי נמאס לו. הוא עזב כי קיבל סיבה, בחדר, אחרי שנים של קנייה בלי סיבה. מי שנשאר עם אותו שם מתוך הרגל פתוח לרגע שבו מישהו אחר שם מולו מכונה שעובדת.

האחות עוד לא מחפשת מכונה. המכונה שלה רצה. ובכל זאת השם החדש כבר אצלה, כי נועה אמרה אותו בלי שנשאלה. כשהמכונה של האחות תיעצר יום אחד, לא יהיו לה עשרה שמות. יהיה לה השם שנועה חיה איתו, ליד השם שכבר עומד אצלה. כך שם עובר לבית הבא עוד לפני שיש שלולית.

נועה, אחרי ארבעה סבבים, מספרת. יוסי, אחרי שנים, לא סיפר לאף אחד והחליף ברגע ששמע. ההבדל הוא לא מי נשאר עם אותו שם. ההבדל הוא מי מעביר אותו הלאה, ומי רק חוזר אליו כי כך עשה בפעם הקודמת.

• 1.השמות הראשונים באים ממה שכבר ראו בבית, לא מאיסוף של עשרה.
• 2.תוך כדי בירור הרשימה יכולה לגדול. שם נכנס, שם יוצא.
• 3.מה שמזיז את הדף שם הוא אנשים ומה שבודקים בעצמם.
• 4.השם שנכנסים איתו לחנות הוא לא תמיד השם שמשלמים עליו.
• 5.אחרי שהדבר עובד בבית, הקנייה הבאה לא חייבת לפתוח את הדף.

שלושה חודשים אחר כך נועה צריכה מייבש. היא לא פותחת דף ולא שואלת בדלת. היא אומרת את השם שכבר אמרה לאחות, שומעת את התוף פעם אחת, ומשלמת באותו יום. 1,800. אין שורה שלישית, ואין שם של אמא שצריך למחוק.

המכונה הראשונה נבחרה בין שלישי לשבת, והשם התחלף בחדר. המייבש לא פותח את הרשימה, כי המכונה רצה מאז בלי שלולית, והמשפט כבר עבר לאחות וליוסי. אם הייתה שלולית בשבוע הראשון, יוסי היה קונה שוב את מה שכבר היה לו, ונועה הייתה חוזרת לשתי השורות של יום שלישי.