שבע וארבעים בבוקר
ביום ראשון בשבע וארבעים בבוקר המזכירה חיפשה את דנה, מחנכת כיתה ד׳2, ולא מצאה אותה. הטלפון היה כבוי. בשמונה ועשרה היו אמורים להיכנס עשרים ושמונה ילדים. אבי, המחליף מהמאגר, הגיע רק בתשע ועשרה. עד אז הכיתה ישבה אצל מורן, מחנכת ד׳1, שעברה עם הכיסא שלה אל הדלת הפתוחה שבין שתי הכיתות. מורן לא פתחה נושא חדש. בתיק של דנה, במגירה העליונה, היה דף שבועי. ביום ראשון היה כתוב חשבון, עמוד 42, תרגילים 1 עד 4, חומר שכבר הוסבר ביום חמישי. מורן כתבה את המספרים על הלוח, חילקה את הדפים שהיו מוכנים בערימה, ואמרה שמי שמסיים יושב. היא לא ניחשה מה דנה התכוונה ללמד.
עד שיתפנה מישהו
הטלפון כבוי
דנה לא בבית הספר. לא ממציאים סיבה.
הדף השבועי
עמוד 42, תרגילים 1 עד 4.
עידו
יושב ליד הדלת. הנוהל נשאר בתיק.
מי מחליט
המזכירה רצתה לשלוח את הכיתה לחצר «עד שיתפנה מישהו». מורן סירבה. עשרים ושמונה ילדים בחצר בלי מבוגר שסופר אותם זה לא הפסקה, זה חור. המנהל, שעוד היה בשיחה עם הפיקוח על מורה אחרת שנעדרה באותו בוקר, אישר בטלפון משפט אחד: הכיתה נשארת בחדר, על עמוד שכבר נלמד, עד שהמחליף נכנס. עידו, ילד בכיתה, יושב ליד הדלת כי יש לו נוהל רפואי בתיק האחות. מורן ידעה את זה מהשבוע הראשון, לא מהדף של הבוקר. הדף של הבוקר לא הזכיר את עידו. זה חור שנשאר: הנוהל היה אצל האחות, לא בתיק של המחנכת. אבי, כשנכנס, קיבל את השם בעל פה ממורן. היא לא סמכה על זה שימצא לבד.
מה היה כתוב על הדף שהשאירו לאבי
- 1.חשבון, עמוד 42, תרגילים 1 עד 4. לא להמשיך לעמוד 43.
- 2.הנוכחות נרשמה בשמונה ועשרים. שני ילדים נכנסו באיחור, בשמונה שלושים וחמש ובשמיני ארבעים.
- 3.עידו ליד הדלת. אם יוצא, האחות, לא המזכירות.
- 4.אין הודעה בקבוצת ההורים עד שהמחליף בחדר.
- 5.דנה תשלים מחר את מה שלא נלמד. היום לא נפתח שיעור חדש.
מה שהשתנה בתיק
ביום שני בבוקר דנה פתחה את התיק לפני השמונה. הדף השבועי היה שם, והשורה על עידו לא הייתה. היא הוסיפה אותה בכתב יד: עידו, דלת, אחות, לא מזכירות. מתחת כתבה את שם מורן כמי שנכנסת אם אין מחנכת עד שמונה. היא לא סמכה יותר על זה ש«כולם יודעים». מורן ידעה כי היא בחדר השכן כבר שלוש שנים. מחליף שמגיע מהמאגר לא יודע. אבי השאיר פתק על הערימה: שישה ילדים עצרו בתרגיל 3, לא בגלל שלא הוסבר, אלא כי השאלה דרשה שתי פעולות והם חיכו. דנה לא כעסה על העצירה. היא פתחה את תרגיל 3 על הלוח ביום שני, חמש דקות, ואז עברה לעמוד 43. אילולא הפתק, היא הייתה מגלה את הבור רק במבחן.
בישיבת הצוות ביום שלישי המנהל לא סיפר את סיפור התקר. הוא שאל כל מחנכת אם בתיק שלה יש דף שבועי ושם של ילד עם נוהל. שלוש תיקים היו בלי השם. הם הושלמו באותו יום, מול האחות, לא מהזיכרון. האחות הביאה את הרשימה שלה, והמחנכות העתיקו רק את מה שנוגע לכיתה שלהן.
ההודעה להורים לא הפכה לנוהל של «לעדכן על כל היעדרות». ביום חמישי מורה אחרת איחרה בעשר דקות והכיתה חיכתה במסדרון עם סייעת. לא יצאה הודעה. ההודעה יוצאת כשהמחנכת לא נכנסת עד סוף השיעור הראשון, ואחרי שיש מבוגר בחדר. עשר דקות איחור הן לא האירוע של יום ראשון.
דנה שמרה את הפתק של אבי במחברת, לא זרקה. בסוף החודש היא ראתה שתרגילים מהסוג של תרגיל 3 חוזרים אצל אותם שישה. זה לא היה קשור לתקר. זה היה קשור לכך שמישהו כתב מה קרה בשעה שהוא היה שם, במקום לספר בערב «היה בסדר».
מה לא נשלח להורים
בשמונה וחצי מישהי מההנהלה ניסחה הודעה: «המורה דנה לא מרגישה טוב, הכיתה אצל מורה אחרת». מורן מחקה את המשפט על ההרגשה. אף אחד לא ידע למה דנה לא ענתה. בשמונה חמישים התברר שהיא בדרך, עם תקר באוטו, ובלי סוללה. ההודעה שיצאה בתשע ועשרה, אחרי שאבי עמד מול הכיתה, הייתה: «היום בכיתה ד׳2 יש מורה מחליף עד סוף היום. החומר הוא החשבון שכבר התחלנו». בלי סיבה, בלי שם של ילד, בלי «הכול בשליטה».
דנה נכנסה בהפסקה של עשר. היא לא לקחה את הכיתה בחזרה באמצע השיעור. אבי סיים את ארבעת התרגילים, אסף את הדפים, וכתב למעלה כמה ילדים הספיקו. דנה לקחה את הערימה. למחרת היא לימדה את עמוד 43, לא חזרה על 42, כי הערימה הראתה שעשרים ושניים מתוך עשרים ושמונה סיימו.
בתיק של דנה נוסף דף שנשאר שם גם כשהיא בבית הספר: עמוד השבוע, שם הילד עם הנוהל, ומי מהחדר השכן נכנס אם היא לא הגיעה עד שמונה. בבוקר ההוא מורן ידעה את זה מהיכרות. בית ספר לא יכול להישען על היכרות של מורה אחת.