ספירת מלאי אחרי הסגירה

• 1.השעה שהתריס ירד, והשעה שהספירה נגמרה.
• 2.רק יחידות סגורות שאפשר למכור מחר במחיר מלא.
• 3.משלוח שהגיע אחרי סגירת הקופה נכנס בתאריך של היום שהגיע, לא של הבוקר.
• 4.הפרש נשאר הפרש עד שיש תעודה. לא מתקנים מספר כדי שייראה יפה.
• 5.שק פתוח ולחם של אתמול לא נכנסים לספירה הזו.

בצהריים ספק הביצים התקשר שיש לו עודף תעודה על שמה מיום שני. התעודה הייתה על עשרים יחידות שלא הגיעו. רחל לא אישרה אותה בטלפון. היא ביקשה שיבוא עם הביצים או שיבטל את התעודה בכתב. הוא ביטל. אילולא הכלל של «מה שלא בחנות לא בספירה», העשרים היו נכנסים למחשב כמלאי, ובלילה היה חוסר שאי אפשר להסביר.

בסוף החודש היא ספרה את שאר המדפים פעם אחת, אחרי תשע, עם אותו דף: שעה, בלי פתוח, בלי משלוח שלא נכתב. ההפרש הגדול היה בשקיות אשפה, שתים־עשרה, כי הן נשמרו במחסן ולא על המדף והעובד ספר רק את המדף. מאז המחסן הוא שורה על הדף, לא זיכרון.

רחל לא האשימה אף עובד על הארבעה־עשר חלב. היא הראתה להם את התעודה של תשע ועשרה ואת המחשב לפני ההכנסה. החוסר נולד משעה, לא מכיס. מי שמחפש כיס לפני שהוא מחפש שעה מאבד עובד על ארגז שנרשם לבוקר.

ברביעי בבוקר העובד חיפש את התעודה כדי «להכניס אותה». היא כבר הייתה במחשב. אילולא רחל הייתה מכניסה אותה בלילה, הוא היה מכניס אותה שוב, והמחשב היה מראה עודף של ארבעה־עשר. עודף כזה נגמר בדרך כלל ב«הספירה של אתמול הייתה טיפשית», ובשבוע שאחר כך אף אחד לא סופר.

רחל תלתה ליד המקרר משפט: משלוח אחרי תשע נכתב היום, בדף שנשאר על הקופה, לא בראש של מי שסוגר. הספירה של שלישי לקחה לה ארבעים דקה. חיפוש גניבה שלא הייתה היה לוקח לה שבוע של חשד בעובד שקיבל ארגזים.

היא לא סופרת את כל החנות בכל שלישי. חלב, לחם וביצים, כי שם ההפרש מורגש בבוקר אחד. שאר המדפים נספרים פעם בחודש, באותו כלל: אחרי התריס, בלי מה שנפתח, ובלי משלוח שעוד לא נכתב.