המשפט שיצא מהבניין

ביום ראשון שלפני כן, בוקר רגוע, שכנה שאלה את דנה על הלחם שהיא קונה. דנה אמרה: «הלחם טוב.» לא «לכי לקנות». היא מסרה מה שהיא יודעת, והשכנה החליטה לבד. זו הייתה דעה.

ביום חמישי, אחרי עשר הדקות ליד השער, אותה דנה לא מוסרת דעה. היא קובעת לאחרים את השבת. «לכו» הוא לא «שמעתי». מי שהיום שלו נעצר מוצא מקום אחד שעוד זז: המשפט שהוא נותן למי ששואל.

אם רק האחות הייתה מדברת, דנה הייתה אומרת «האחות ראתה משהו». אחרי העמיתה זה עדיין משפט של מישהי אחרת. אחרי הילדים בחצר, שלושה חוגים שלא נפגשים, היא מורידה את השם של מי שראה. היא מדברת כאילו הייתה באולם.

היא לא בדקה. לא היה מה לבדוק: הסרט עוד לא רץ כשהאחות דיברה, ודנה עצמה לא נכנסה אליו לפני שנתנה הוראה. הדיבור שקדם לסרט הספיק לה, ברגע שהוא הגיע משלושה כיוונים. דיבור אחד, מהאחות בלבד, לא היה הופך אצלה ל«לכו».

גיל לא עשה דבר רע. הוא דיבר הרבה, לאנשים הנכונים מבחינתו, והם הנהנו. הנהון בתוך הבניין חוזר לאותם שנים־עשר. מי שכבר גר ליד מי שכבר שמע לא מביא איתו כיסא חדש. הוא מביא עוד פעם של אותו משפט.

דנה מנסה בעצמה. היא אומרת «לכו» לשתי שכנות מהקומה, ולאיש שעולה עם הכלב. שלושתם כבר שמעו את גיל על המדרגות. אחד מהם בא, ושניים אומרים שכבר הבטיחו לאחרים מהבניין לשבת בבית. הכיסא הנוסף הוא האחרון שהבניין נותן. אין שם אנשים חדשים. יש שם את אותם אנשים, בכמה דלתות.

רוב מי שדנה מכירה חי ככה: כמה דלתות, אותה עבודה, אותה חצר. המשפט רץ מהר בתוך זה, ונגמר בתוך זה. מעט אנשים יושבים בשני מקומות כאלה בבת אחת. רועי הוא אחד מהם. בלי אדם כזה, «לכו» נשאר חדשות של בניין.

רועי גר בבניין ואוכל בצהריים עם אנשים מעבודה אחרת. הם לא מכירים את גיל ולא את הקומה. פעם הוא שלח אותם לאיש תיקונים, העבודה יצאה רע, ומאז הם הפסיקו לשאול אותו. הוא יודע שהמשפט הבא שלו צריך להיות נכון, אחרת גם השולחן הזה נסגר.

ביום שישי, אחרי השבת הריקה, רועי נכנס בעצמו ורואה. רק ביום שני, בצהריים, הוא אומר את המשפט. לא «שמעתי». «לכו בשבת.» הוא ראה. את זה הוא לא אומר בבניין, כי הבניין כבר שמע מגיל. הוא אומר את זה לשולחן שלא שמע מאיש.

מהשולחן זה יוצא הלאה, כל אחד לאנשים שלו, לא לאנשים של גיל. עד יום חמישי דנה סופרת שמות. היא מכירה בערך שבעים: הבניין, והאנשים שרועי יושב איתם, והאנשים שלהם. לפני שרועי דיבר שמעו שמונה, כולם מהבניין. אחרי המשפט בצהריים שמעו בערך עשרים. אחד מכל ארבעה. עבר את אחד מחמישה.

בשבת השנייה יושבים ארבעים ושמונה. פי ארבעה מהשבת של גיל. לא כי מישהו דיבר ארבע פעמים יותר. כי אותו סוג של משפט, «לכו בשבת», יצא מהבניין. כל משפט נוסף בתוך המדרגות הזיז כיסא אחד, ואז הפסיק. כל משפט אחרי רועי הזיז אנשים שלא היו יכולים לשמוע את גיל.

רועי לא היה הראשון שדיבר. הוא היה הראשון שדיבר למקום שהדיבור עוד לא היה בו. גיל דיבר ראשון, והרבה, למקום שכבר היה סגור על עצמו. בלי רועי, השבת השלישית הייתה נראית כמו הראשונה: כיסאות, וארבעה אנשים שמכירים אחד את השני.

בשבת השנייה דנה שואלת שלושה מהיושבים החדשים איך הגיעו. אחד אומר שחבר מהעבודה אמר לו לא לבדוק, פשוט לבוא. השני לא יודע מי ראה את הסרט. השלישית אומרת שהיא לא בוחרת שבת לבד כשיש כבר משפט מוכן. קל יותר לתת למישהו אחר לסגור את הערב. הם לא השוו, לא שאלו מה הסרט, ולא עברו בבניין.

לפני שרועי דיבר, עוד משפט היה שווה כיסא, ואז כלום. אחרי שהוא דיבר, עוד משפט היה שווה אנשים שמעולם לא שמעו על האולם. אותו פועל, «לכו», בשני מקומות. ההבדל הוא לא הניסוח. ההבדל הוא אם מי ששומע כבר גר ליד מי שדיבר.

• 1.דעה היא «הלחם טוב». עצה היא «לכו», ביום שבו משהו אחר לא זז.
• 2.משפט אחד, מחוג אחד, נשאר «האחות אמרה». שלושה חוגים הופכים אותו להוראה, גם בלי לראות.
• 3.דיבור בתוך הבניין חוזר לאותם אנשים. הוא כמעט לא מוסיף כיסא.
• 4.מי שמחבר שני מקומות שלא נפגשים שומר על המשפט. משפט רע סוגר לו את השולחן.
• 5.אחרי שהמשפט יצא, אותו «לכו» ממלא בערך פי ארבעה.

בשבת השנייה דנה סוף סוף רואה את הסרט. יש לה עכשיו דעה משלה, והיא כבר לא צריכה את האחות ואת הילדים בחצר. האולם של השבת השלישית לא מתמלא מהדעה הזאת. הוא מתמלא מה«לכו» שנאמר כשעוד לא היה לה מה לספר, ואחר כך מה«לכו» של רועי, אחרי שהוא כן ראה. מי שבא בפתח לא שואל מה היה בסרט. הוא שואל אם להיכנס.

האישה בפתח נכנסת. היא לא מהבניין. מישהו מהשולחן של רועי אמר לה ללכת, והיא באה בלי לשאול את גיל. שני הכיסאות בשורה השלישית נשארים ריקים עד הסוף. גיל שמר אותם לקומה שכבר שמעה הכל, ולא זזה.

דנה נועלת בסוף. האולם היה מלא מאנשים שהמשפט הגיע אליהם בלי לעבור במדרגות. הקומה של גיל, ששמעה אותו כל השבוע, השאירה שני כיסאות. הדיבור לא נגמר כשאומרים אותו. הוא נגמר כשהוא מגיע למי שעוד לא שמע.