הלילה הראשון
דיירה בקומה שנייה, נעמה, שמעה מקדחה מהדירה מתחת. בפעם הראשונה זה היה ב־2 באוקטובר, בעשרה ורבע בלילה, ונמשך עשרים דקה. היא לא ירדה. היא כתבה בדף: תאריך, שעה, עשרים דקה, מקדחה, לא מוזיקה. ב־4 באוקטובר זה חזר, אחת־עשרה ועשרה, ארבעים דקה. הפעם היא ירדה. השכן פתח, מכוסה אבק, ואמר שהוא סוגר נישה ו«עוד שבוע נגמר». נעמה אמרה שאחרי אחת־עשרה אי אפשר. הוא אמר «לילה אחרון». היא כתבה גם את המשפט הזה, ואת השעה שירדה, אחת־עשרה ועשרים.
עוד שבוע נגמר. לילה אחרון.
2 באוקטובר
22:15, כעשרים דקה. מקדחה. היא נשארה למעלה.
4 באוקטובר
23:10, כארבעים דקה. ירדה. נאמר «לילה אחרון».
7 באוקטובר
23:30, כחצי שעה. «עוד שבוע» כבר נשבר.
הדף לפני העירייה
ב־7 באוקטובר המקדחה חזרה, אחת־עשרה וחצי, חצי שעה. «עוד שבוע» לא החזיק שלושה ימים, ו«לילה אחרון» לא היה אחרון. נעמה לא צעקה בדלת. היא הוסיפה שורה שלישית לדף. שלושה תאריכים, שלוש שעות, ומה שנאמר בדלת ב־4 בחודש. ב־8 באוקטובר היא פנתה למוקד העירוני עם הדף, לא עם «כל לילה הוא הורס לי את החיים». כל לילה לא היה נכון. שלושה ערבים בתוך שישה ימים היו נכונים. היא לא הקליטה בסתר דרך הקיר. היא כתבה מה שמעה מהדירה שלה, ומתי.
מה היה על הדף
- 1.2 באוקטובר, 22:15, כעשרים דקה, מקדחה.
- 2.4 באוקטובר, 23:10, כארבעים דקה. שיחה בדלת ב־23:20. נאמר «עוד שבוע» ו«לילה אחרון».
- 3.7 באוקטובר, 23:30, כחצי שעה.
- 4.אין הקלטה נסתרת. יש שעות.
- 5.פנייה לעירייה ב־8 באוקטובר, עם שלוש השורות, לא לפני השיחה בדלת.
מה שלא נכנס לדף
ב־10 באוקטובר נעמה שמעה פטיש בשתיים בצהריים, חמש דקות. היא לא הוסיפה שורה. הפנייה לעירייה הייתה על אחרי אחת־עשרה, לא על כל כלי עבודה. אם הייתה מוסיפה את הצהריים, מי שקורא את הפנייה היה רואה רשימה של כל רעש בבית, ומוריד את שלוש השורות של הלילה. שכנה מהקומה השלישית שאלה אם «לצרף גם אותה». נעמה אמרה שכל אחת כותבת את מה שהיא שמעה, עם שעות, לא חותמת על הדף של מישהי אחרת. השכנה לא כתבה כלום. לא היה לה תאריך. חתימה בלי שעה הייתה הופכת את הדף למכתב שכונתי.
המוקד סגר את הפנייה אחרי שבועיים בלי ביקור לילה, עם משפט שהתלונה נרשמה. נעמה לא פתחה פנייה חדשה על אותו דבר כדי «שיזוזו». לא היה לילה חדש אחרי ה־7 בחודש, חוץ מהעשר דקות בשש בערב. סגירה בלי ביקור מאכזבת. היא לא מייצרת תאריכים שלא היו.
השכן פגש אותה במדרגות ואמר «נגמר, הייתם יכולים לדבר». היא אמרה שדיברו ב־4 בחודש, וש«לילה אחרון» לא היה אחרון. היא לא הראתה לו את הדף במדרגות. הדף לא היה נשק. הוא היה מה שהיה לה אם הלילה הבא היה חוזר.
בנובמבר היה לילה אחד של מוזיקה, שתים־עשרה, עשר דקות, מדירה אחרת. נעמה פתחה דף חדש, לא הוסיפה לאוקטובר. מקור אחר, חודש אחר. הערבוב היה נותן לה סיפור אחד ארוך על הבניין, ובלי שלוש שורות שאפשר לקרוא. הדף החדש נשאר עם שורה אחת. שורה אחת לא הלכה לעירייה.
מה העירייה קיבלה
המוקד ביקש שעות, לא סיפור. נעמה הקריאה את שלוש השורות. נפתחה פנייה עם מספר. היא לא קיבלה הבטחה שמישהו יגיע בלילה. היא קיבלה מספר. את המספר היא כתבה בשורה הרביעית.
ב־9 באוקטובר היה שקט. ב־12 שוב מקדחה, הפעם בשש בערב, עשר דקות. את זה היא לא הוסיפה לפנייה. שש בערב זה לא אחת־עשרה בלילה. לערבב את זה היה מחליש את שלוש השורות, כי מי שקורא היה רואה תלונה על כל רעש, לא על שעה.
השכן גמר את הנישה באמצע החודש. לא הייתה ידידות חדשה, וגם לא מלחמה בבניין. היה דף עם שלושה תאריכים, שיחה אחת בדלת, ופנייה אחת אחרי שהמשפט «עוד שבוע» נשבר. נעמה שמרה את הדף. אם זה חוזר אחרי אחת־עשרה, השורה הבאה מתחילה מדף חדש, לא מזיכרון של אוקטובר.