תור שהמטופל לא הגיע אליו

• 1.עשר דקות המתנה, לא יותר.
• 2.שיחה אחת. בהודעה יש שעה שבה התור נפתח.
• 3.אין מענה עד השעה הזו: הכיסא עובר למי שנמצא בחדר, לפי סדר ההגעה בלי תור.
• 4.מי שהתקשר לפני השעה שומר את התור, גם אם הוא מאחר, עד סוף החלון שנשאר.
• 5.לא מתקשרים שוב «ליתר ביטחון».

ליאת רצתה לוותר למישהי שהיא מכירה מההמתנה, «היא תמיד מאחרת בעשר דקות ואז מגיעה». מנחם שאל אם יש שיחה לפני השעה. לא הייתה. הכיסא עבר. המכרה הגיעה באחת ועשרים לטיפול של אחת, וקיבלה את היום שאחרי. ליאת לא קיבלה צעקה מהמנהל. היא קיבלה את אותו כלל בלי שם פרטי.

בסוף החודש ספרו את התורים שלא הגיעו: שישה. ארבעה נפתחו למישהו בחדר. שניים נשארו ריקים כי אף אחד לא חיכה. הריק לא היה כישלון של הכלל. כישלון היה להחזיק אותם סגורים «ליתר ביטחון» בזמן שמישהו עומד. את ששת השמות לא תלו בחדר ההמתנה.

דמי ביטול לא נוספו. לא היה על זה מחיר כתוב, ומנחם לא המציא מחיר אחרי הכעס של אורן. מה שנוסף היה האישור של יום לפני, למי שהחמיץ פעמיים. זה נכתב בכרטיס של אורן בלבד, לא כחוק חדש על כל המרפאה באותו שבוע.

אורן היה מטופל קבוע. ליאת הרגישה לא נעים. ד״ר מנחם אמר לה אחרי הצהריים שהנעימות הזו עלתה להם ביוני בארבעה תורים שהתאדו, ובאישה שיצאה באמצע כי שמעה «עוד חמש דקות» שבע פעמים. מיכל, באותו בוקר, הייתה נשארת עם שן שבורה עד מחר אם היו מחזיקים כיסא ריק למישהו בכביש.

אורן הגיע למחרת לשמונה ועשרה. לא ביקשו ממנו דמי ביטול. לא היה סעיף כזה. ביקשו ממנו לאשר תור הבא ביום שלפניו, כי פעמיים ברציפות בלי הגעה מעבירות את השעות שלו לסוף השבוע, לא לאמצע הבוקר. הוא אישר. זה נכתב בכרטיס, לא כעונש בשיחה.

השעה הריקה לא הייתה הפסד. היא הייתה שלושים וחמש דקות של מישהי שהייתה בחדר. הכלל עובד רק אם עומדים בו גם כשהשם על המסך הוא שם שמכירים.