שינוי באמצע עבודה

• 1.קיר במקום הפתח, מטר ועשרים, בלוק וטיח משני צדדים.
• 2.3,200 לפני מע״מ. מע״מ בשורה מתחת.
• 3.יומיים נוספים. סיום הטיח של הסלון זז בהתאם.
• 4.בלוקים שנפתחים אחרי האישור לא חוזרים.
• 5.הפסקה של יותר משעתיים באמצע יום עולה חצי יום עבודה, אם הלקוח הוא זה שעוצר.

החשבון הסופי יצא שמונה אלפים ועוד שלושת אלפים ומאתיים ועוד מאתיים הגבס מהיום הראשון, ועוד המע״מ. הלקוח שילם בהעברה באותו ערב. בהערה להעברה הוא כתב את שלושת המספרים, לא «על השיפוץ». גל התאים כל מספר לשורה. לקח לו עשר דקות. בלי ההערה הוא היה פותח שיחה «שילמת פחות».

שבועיים אחר כך הלקוח רצה מדף על הקיר החדש. גל שלח אותו לנגר, לא הוסיף מדף «כי הקיר שלי». הוא כן אמר לנגר איפה עוברת החגורה, כדי שלא יקדחו לתוכה. זה היה מידע, לא עבודה חדשה, ולא עלה כסף. הוא כתב את זה בהודעה ללקוח כדי שלא יהפוך אחר כך ל«הבטחת מדף».

גל הוסיף להצעות החדשות את משפט העצירה באמצע, והראה אותו לפני החתימה, לא אחרי ויכוח. לקוח אחד ירד בגלל המשפט. גל לא רדף אחריו. לקוח שיורד ממשפט על שינוי הוא לקוח שהשינוי אצלו מתוכנן מראש ולא נאמר.

גל כבר הפסיד פעם על משפט כזה. במרץ לקוח הוסיף נישה באמצע צביעה, גל עשה אותה «כי הוא שם», ובסוף החודש חסר לו אלף ארבע מאות שלא היו על שום דף. הלקוח זכר «סיכמנו שזה כלול». לא היה מה להראות. מאז הכלל אצלו קצר: שינוי שלא כתוב לא מתחיל.

ביום ההוא העבודה חזרה באחת ארבעים וחמש. גל סיים את קיר הסלון שהיה באמצע, ולא נגע בפתח עד למחרת בבוקר, כי הבלוקים הגיעו בשבע. היומיים נספרו. הלקוח שילם את שלושת אלפים ומאתיים עם החשבון הסופי, כי השורה הייתה ליד ההצעה הישנה, לא במקום שלה.

ארבעים הדקות נראו ללקוח כמו בזבוז. בסוף השבוע הן היו הסיבה שלא היה ויכוח. גל כותב עכשיו בכל הצעה משפט קבוע: הוספה באמצע נעצרת עד שיש שורה חדשה. מי שלא רוצה את המשפט לא חותם על ההצעה הראשונה, וזה עדיף על ויכוח באמצע הסלון.