הצעת מחיר של נגר לפני החתימה

• 1.אלון, מטר ושמונים על שלושים, לפי מחיר המחסן מאותו שבוע: 680.
• 2.שתי נסיעות, ארבעים דקות לכל כיוון: 210.
• 3.פירוק המדף הישן, כולל סתימת החורים: 180.
• 4.שמן, רק אם אמיר מביא: 90. אם הלקוח מביא, השורה נמחקת.
• 5.מע״מ על מה שנשאר אחרי שהלקוח בוחר.
• 6.מה לא כלול: הזזת המקרר, תיקון גבס אם הקיר נפתח.

הוא לא שלח ללקוח את החישוב הזה. הלקוח שילם את מה שחתם עליו, לא את הרווח. החישוב נשאר במחברת של אמיר, בעמוד של רמת גן, כדי שהמדף הבא לא יתחיל מ«בערך כמו בפעם הקודמת». הפעם הקודמת, זאת שעלתה אלף תשע מאות, הייתה בלי פירוק ובלי גבס. היא לא הייתה אותה עבודה.

בשבוע שאחרי מישהו מהבניין של הלקוח התקשר «ראיתי את המדף, כמה אצלי». אמיר לא נתן מספר בטלפון. הוא קבע מדידה. במדידה הוא מילא את אותו דף ריק, כולל שורה על מעלית שאין בבניין, ארבע קומות. הנסיעה של הלוחות במדרגות נכנסה כשורה, לא כהפתעה ביום ההתקנה.

הדף הריק נגמר לו אחרי חודש. הוא הדפיס עשרים עותקים עם הכותרות בלבד: עץ, נסיעה, פירוק, מה לא כלול, מע״מ. הכותרות לא ממלאות את המספר במקומו. הן מונעות ממנו לדלג על שורה כי «הפעם אין פירוק». אם אין פירוק, הוא כותב אפס, לא משאיר ריק. ריק נראה אחר כך כמו שכחה.

הלקוח חתם על הצילום של הדף בטלפון, לא על «בערך». התאריך היה חמישי, העבודה נקבעה ליום שלישי בשמונה. ביום שלישי המדף הישן יצא עם חתיכת גבס. אמיר עצר, צילם, ושלח: «הקיר נפתח. סתימה פשוטה נכנסת במאה שמונים שכבר כתובים. אם צריך לוח גבס חדש, זו שורה נוספת, מאתיים, ואני לא ממשיך עד שתאשר». הלקוח אישר את המאתיים בכתב, לא ב«יאללה תסגור».

בלי הדף של יום חמישי, אמיר היה סופג את הגבס כדי «לא לקלקל את העבודה». עם הדף, המאתיים היו שינוי, לא מתנה. הוא גמר בשלוש אחר הצהריים. החשבון היה שתיים ארבע מאות ועוד מאתיים, ועוד המע״מ על המאתיים. הלקוח שילם באותו יום כי כל מספר הופיע בשורה שכבר ראה.

אמיר השאיר את הדף הריק באוטו, לא בראש. מאז הוא לא אומר מספר במטבח לפני שארבע השורות מלאות. אם הלקוח לוחץ «רק בערך», הוא אומר את הטווח של העץ בלבד, ואומר שזה בלי נסיעה, בלי פירוק ובלי מע״מ. בערך שלא מפורק לשורות הוא המספר שיפסיד עליו.