שוליה ביום הרביעי

• 1.מדידה לבד: כן. כותבים על פתק.
• 2.שיוף של חיתוך קיים: כן.
• 3.מסור על אלון, על הזמנה, או על לוח שעולה יותר ממאה שקל: רק כשעומדים לידו.
• 4.מחיר ללקוח בטלפון: לא.
• 5.שאריות מותר לתרגל עליהן. טעות בשאריות נשארת על השולחן עד הבוקר, לא נזרקת.

טלפון של לקוח הגיע כשאמיר היה אצל ספק. עומר ענה, אמר את השם של הנגרייה, ואמר שאמיר יחזור אחרי ארבע. הלקוח לחץ «רק תגיד אם זה בערך אלפיים». עומר אמר שאין לו מספר. הלקוח ניתק בכעס. אמיר, כשחזר, לא נתן לו עונש על השיחה שאבדה. הוא אמר שהמספר שלא נאמר שווה יותר מהשיחה. הלקוח חזר למחרת וקבע מדידה.

בסוף השבוע השני אמיר נתן לעומר לחתוך לבד לוח סנדוויץ׳ של הזמנה זולה, אחרי עשרה חיתוכים שנעשו לידו, לא אחרי ארבעה ימים. האלון נשאר אצל אמיר. הקרש על הקיר לא השתנה. מה שהשתנה היה שורה קטנה למטה: סנדוויץ׳ של הזמנה, אחרי עשרה חיתוכים ליד מישהו. עומר לא ביקש לקצר את העשרה.

השכר של עומר לא עלה ביום הרביעי ולא ביום העשירי. הוא עלה אחרי חודש, כשאמיר לא היה צריך לעמוד ליד כל סנדוויץ׳. האלון עדיין לא היה שלו. עליית שכר על «הוא כבר בסדר» בלי רשימה הייתה מלמדת את השוליה הבא שביטחון מחליף ספירה.

אם אמיר היה זורק את החתיכה הקצרה, עומר היה לומד שהטעות מביכה ולכן מעלימים אותה. החתיכה נשארה עד סוף השבוע. כל פעם שעומר ניגש למסור הוא ראה שנים־עשר סנטימטר. ביום חמישי הוא מדד פתק של לקוח, עצר, ומדד מהקצה השני. המספרים לא התאימו. הוא קרא לאמיר לפני שסימן.

זה היה היום הרביעי שעבד. הוא לא «כבר נגר». הוא ידע איפה הוא מפסיק. אמיר שילם לו על הימים האלה כשכר רגיל של שוליה, לא הוריד לו את מחיר הסנדוויץ׳. השאריות לא עלו כסף של הזמנה. קנס על תרגיל היה מלמד אותו להחביא את החיתוך הבא.

הקרש נשאר תלוי גם אחרי שעומר למד. השם עליו התחלף כשהגיע שוליה אחר, הכללים לא. אמיר לא סומך על «הוא נראה זהיר». הזהירות כתובה, והמסור על חומר יקר נשאר ליד מישהו שעוד עומד שם.